מחשבה מעניינת ליום

קואן

2011-04-09T06:11:00.000-07:00

הקיום האנושי מכיל בתוכו סתירות רבות. עדות לטבע הסתירתי הזה אפשר למצוא החל בדיכוטמיות היסודיות של המיתולוגיות שממקמות את האדם כיצור כלאיים שבין מלאך לחיה ועד היום במורכביות המוסריות הבלתי-פתירות בוויכוח סביב השאלה מתי הפלה נחשבת לרצח.

בזמן האחרון התחלתי לחשוב שסתירות הן תוצר בלתי-נמנע של מורכבות מערכתית, בכל מערכת שמכילה מעל מספר מסויים של חלקים ומבני אינטראקציה יפציעו כמות גדולה של עקרונות מארגנים. כל עקרון כזה יכול להסביר התנהלות של מימד אחד או שניים של המערכת, אבל לא את כל המכלול. באופן הזה יכולים עקרונות מארגנים שונים לתאר מימדים נפרדים של המערכת מבלי שתהיה ביניהם תאימות או תלות ובמקרים קיצוניים ובקורדינטות מסויימות בתוך מרחב המצבים של המערכת יתכן כי מבני-העל האלו יסתרו זה את זה.

חשוב לשים לב כי לפי התיאור הזה הסתירות לא מייצגות איזושהי התנהלות כושלת של המערכת או אי-התאמה למטרת-על כלשהי אלא קושי ליישב הסברים ותיאורים שונים של המערכת. זאת בניגוד לסתירות של מערכות לוגיות, כמו אלו שראסל או גדל הצביעו עליהן. סתירות במערכות לוגיות הן השתרשרות בלתי צפויה מתוך אמיתות-יסוד אשר חושפת קושי ליישב יחד את אמיתות היסוד באופן שמנטרל ומפרק מהמערכת את היכולת לנסח אמיתות בטוחות כלשהן. לעומת זאת, לעקרונות המארגנים שתיארתי יש קיום רק בזכות יכולתם להסביר את התנהלות המערכת, במספר רב-יחסית של מימדים, ותפקידם הוא לכן היוריסטי וחיצוני למערכת עצמה. המערכת יכולה לכן "להכיל" סתירות מהסוג המופשט הזה מבלי שיגרם לה נזק תוך-מערכתי כלשהו.

אולי המערכת הרגשית שלנו ניתנת לתיאור באמצעות דפוסים הנפרטים מתוך עקרון מארגן אחד בעוד המבנה הסימבולי של השפה ומערכת ההמשגה משתייכים לעקרון מארגן שונה לחלוטין. כאשר אנחנו מנסים לטפל בבעיה מוסרית סבוכה כלשהי, כמו האם הדבר הנכון הוא לדחוף איש שמן על מסילת הרכבת כדי למנוע ממנה ליפול לתהום ולהרוג את כל הנוסעים שעליה, ייתכן שאנחנו פוגשים את הקושי המבני הזה. מצד אחד אנחנו מתארים דילמה מוסרית כלשהי, כזו שמבוססת על רגש האמפתיה והקהילתיות שלנו. מצד שני הדילמה מנוסחת במושגים סימבוליים של מתן ערך וחישוב של המצב המשתלם יותר.

מעניין לחשוב על האטימות של שאלות מהסוג הזה כשיוט בתוך מרחב קורדינטות שבו רוטטת המערכת בין מימדים שונים ועל-פי מבני-על מארגנים שאינם מתיישבים יחד בשל טבעה הפתוח של מורכבות מערכתית.

ממוצע

2010-04-24T08:53:00.000-07:00

כריס ווינגארטן, מבקר מוזיקה מהרולינג סטונס, טוען שאפשר לסכם את היחס של הצרכנים למוזיקה היום בכך ש"מוזיקה היא מתמטיקה". הוא מתכוון לאופן שבו אנשים שומעים היום על מוזיקה חדשה באמצעות אתרים שעושים אגרגאציה וממוצעים של המון בלוגים, טוויטים, וסקירות במגזינים כדי להחליט מה מתוך כל אלפי הדברים החדשים שיוצאים שווה התייחסות. הוא מתרעם על זה שגישה כזו מחסלת את הספונטניות וההנאה מהתהליך הגילוי של שיר או להקה חדשה ושהעושר היצירתי של עולם המוזיקה מצטמצם לאלגוריתם מכני שמחלץ את המכנה המשותף הנמוך, זאת למרות שההיצע והעושר של יוצרים ויצירות גדול יותר מתמיד.

אני חושב שהוא מצביע על בעיה עמוקה שתהפוך להיות יותר ויותר רווחת באופני החשיפה שלנו לרעיונות, דעות ותכנים תרבותיים באופן כללי. הבעיה נובעת מהקריסה של המודלים הישנים לארגון של ידע בתוך סביבה שבה כמות הידע והמורכבות שלו גדלה באופן אקספוננציאלי. מדברים הרבה על הכמות הגדלה של הידע אבל הבעיה קשורה גם למבנה שלו, אם עד לפני כמה שנים האדם הממוצע היה נחשף לידע בצורה סריאלית-לינארית באמצעות מדיומים כמו טלווזיה,רדיו ועיתונים, היום הוא חשוף לידע שהצורה שלו דומה יותר למבוך ביזאנטי עם אינסוף מסלולים מתפצלים ונפגשים שמגיעים מכל נקודה לכל נקודה אחרת. אני באמת חושב שהמדיום הוא המסר ומה שאנחנו חווים עכשיו הוא מהפכה באיכות הידע ולא רק בכמות שלו.

בעולם הטכנולוגיה השתמשו בשם Web 1 כדי לתאר את הצמיחה של האינטרנט בזכות עניין מסחרי, Web 2 ייצג את פיצוץ הידע שנוצר בזכות הפיכת צרכני הידע המסורתיים ליצרנים שלו, Web 3 אמור להיות הנסיון לתפור מודלים חדשים לארגון של מבנה הידע החדש שנוצר. Web 3 הוא הנסיון לבנות אפיסטמולוגיה מסוג חדש, כזאת שתאפשר לנו לייצג ולהמשיג את העולם החדש שנבנה סביבנו. האתגר של Web 3 הוא פילוסופי בטבעו ולכן הוא מעסיק אותי ואני עוקב אחריו בתשומת-לב. נכון לעכשיו אני יכול לדווח על ניצנים של שתי אסטרטגיות אפיסטמולוגיות שונות: רשתות סמנטיות ורשתות חברתיות.

הרעיון שעומד מאחורי רשתות סמנטיות הוא כי למרות כמות אינסופית של ידע אפשרי בסופו של דבר יש מספר מוגבל של קשרים בין מספר מוגבל של מבני ידע שונים ולכן החשיפה של סוגי הקשרים השונים תאפשר רדוקציה של הכמות העצומה של הידע אל תוך מבנה שיהיה יותר נוח לניהול וארגון. רשתות סמנטיות למשל "מודעות" לעובדה שהשם "סקרלט ג'והנסון" וכל האינפורמציה הקשורה אליו מתוייגת תחת המבנה של "שחקנית קולנוע" ולכן היא יכולה להיקשר לאינפורמציה המתוייגת תחת "פרסי אוסקר" ותחת "סרטים בהם היא השתתפה". מדובר בעצם בגלגול של גישה קלאסית בבינה המלאכותית שרואה בידע הכללי שלנו מערכת קשורים סבוכה אבל סופית. מיפוי כזה בעצם מעניק לרשת עצמה את המודעות לסיווגי הידע השונים ולקשרים ביניהם, מודעות אשר בגלל היקף הידע הקיים, נשגבת מיכולתם של בני אדם היום.

האסטרטגיה של רשתות חברתיות מבוססת על עמדה שרואה בידע מערך דינמי ואינטראקטיבי השזור בתוך ההתנהלות החברתית שלנו כבני אדם. הרעיון הוא לכן למפות את הידע בהתאם ליחסים החברתיים של האנשים שיצרו אותו ולדאוג שההפצה שלו תעשה בהתאם. באופן הזה אנשים ייחשפו בעיקר לפרטי ידע שנוצרו או עברו פרשנות וסינון דרך החברים בקבוצות החברתיות הקרובות אליהם מבלי שהם יצטרכו להטריד את עצמם בעודף המידע שאינו רלוונטי או קרוב אליהם. התובנה הבסיסית היא יפה, אם מניחים בצד את ההבדל בין יצרני ידע לצרכנים שלו, אז הקירבה בין בני אדם קשורה במידה רבה לשיתוף ולהפריה ההדדית של ידע. אנחנו פועלים יחד כקהילה לבנות מערכות אמונה ואופני אירגון וייצוג של העולם, חשיפת הרשת החברתית היא חשיפה של המבנים החשיבתיים הללו ושל צורות הידע המפציעות מהן.

אני מאמין שבשנים הקרובות נרגיש יותר ויותר את ההשפעות של אסטרטגיות ארגון-ידע שונות ואת ההשלכות שיש להן על מאפיינים שונים בקיום שלנו, אבל חשוב לזכור שהצלחה של אסטרטגיה כזו או אחרת תמדד גם ביכולתה להיות אורגנית וטבעית ולכן היישום שלהן יהיה לרוב הדרגתי ואולי בלתי-נראה. למרות זאת, מדובר בהזדמנות מעניינת מאוד ללמוד על עצמנו ועל העולם שמסביבנו ואולי אפילו ליצור את עצמנו באופן אחר, בוגר ואינטליגנטי יותר.

Still got the blues

2010-04-19T05:37:00.000-07:00

כשאני שומע בלוז אני תמיד מרגיש כאילו החבר'ה האלו הצליחו איכשהו למצוא דרך אל מצב רגשי מסויים מאוד ולתרגם אותו לצלילים והרמוניות. זה כאילו הם הצליחו להתבייט על קורדינטה מסויימת בתוך מן מרחב רב-מימדי של כל המצבים הרגשיים-תודעתיים האפשריים. ביחס לדימוי של מרחב כזה אפשר לתאר את כל החיים שלנו כתנועה בתוך מובלעות שגבולם נתחם על ידי המבנה שלנו, נסיון החיים שלנו, היכולת שלנו להתבטא ולהרגיש וכו'.

אני שואל את עצמי מה עומד מאחורי דימוי כזה והאם הוא מטאפורה טובה לתאר את מכלול חווית הקיום האנושית. הרעיון של מרחב כזה מניח, בין השאר, גבולות אפריורים של הפוטנציאל האנושי, אבל מי יודע? אולי אין גבולות ברורים לפוטנציאל הזה – אולי הוא תוצר של אינטראקציות מורכבות ולא דטרמינסטיות בין אדם לחברה ובין אדם ליקום. זה גם לא הכרחי שאפשר למפות את מכלול החוויה האנושית לקורדינטות, יכול להיות שאנחנו רק חווים קירובים למצבים אחד של השני מבלי שתיווצר אף פעם חפיפה מוחלטת בין החוויה של אנשים שונים ולכן אנחנו לא חולקים את אותה מערכת קורדינטות חיצונית.

זה עדין דימוי שימושי, אהבתי את השימוש שלו בפולמוס האחרון לגבי היחסים שבין מדע ומוסר אצל סם האריס ושון קארול http://www.youtube.com/watch?v=Hj9oB4zpHw. אבל במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים, אני מרגיש שאנחנו משתמשים בכלים מחשבתיים כאלו באופן מובלע ומבלי לבחון עד כמה הם מעצבים את התפיסה שלנו והאם הם מתארים היטב את נסיון החיים שלנו.

145

2010-04-17T13:13:00.000-07:00

נורא עניין אותי תמיד הנסיון למדוד אינטליגנציה. נדרשת רמת הפשטה מסויימת כדי להתייחס לדברים כגודל או כמות, קל למשל לראות למה גובה או משקל נותנים את עצמם בקלות לרדוקציה כזו. גובה מודדים באמצעות יחס בין גודל של מקל מסויים בפריז (המטר) לבין המרחק בין הראש לרגליים של בן אדם עומד. ברור שגם במקרה הזה יש סיבוכים מסויימים, הזמן-מרחב עקמומי ולא אוקלידי, דברים מתכווצים ומתרחבים בחום, הגרוויטציה משפיעה, אבל בגדול זו הפשטה מאוד נוחה וטבעית לנו ברגע שאנחנו מבינים את הרעיון של מספר ומרחק.

ההצלחה למדוד באופן מדוייק יחסית דברים כמו גובה נותנת לפעמים את האשליה שהרבה דברים שונים הם כמויות וכי הכמויות מבטאות משהו אובייקטיבי ביחס אליהם. זה לא המצב, יחסים כמותיים הם פשוט עשירים ומורכבים מספיק כדי להצליח לתפוס יחסים מושגיים שונים כמו אלה של גובה, משקל, מרחק, מקום, אבל מדובר בהפשטה מסויימת שאנחנו עושים כדי להבין.

אינטליגנציה נמצאת ברמת הפשטה אחרת לגמרי - אינטליגנציה היא הדבר שאנשים משתמשים בו כדי לפתור בעיות. אינטליגנציה היא לכן סל מלא בכלים ועזרים שונים שמאוכסנים במוחות האישיים והקבוצתיים שלנו. מבחני האיי-קיו שהתפתחו מטעמים פרקטיים במאה ה-20 מנסים להיתלות בעבודה שאינטליגנציה קשורה בפתרון בעיות ולכן הם מודדים את מספר הבעיות שנפתרות בזמן מסויים. הבעיה עם זה היא שמדד כמותי כזה מקריס את כל סל הכלים השונים אל היטל מסויים שצורתו נקבעת על-פי בחירת הבעיות ולא לפי המבנה שלו עצמו.

הכשלון למדוד אינטלגנציה מדגים יפה את הצורך להבין את מתי יכולת הפשטה(הכמותית במקרה הזה) רק מרחיקה אותנו ממה שאנחנו רוצים לתאר או להבין.

פיתוחים

2010-04-13T05:43:00.001-07:00

"טכנולוגיה היא כל מה שהומצא אחרי שנולדנו" – אלן קיי

לפעמים קשה להפריד בין הרעיון הבסיסי של טכנולוגיה – האינטראקציה היצירתית של חשיבה ועולם, לבין הקונוטציה המקובלת שטכנולוגיה היא חפצים מתכתים נוצצים כמו טלפונים סלולרים ומחשבים שחברות מסחריות רוצות שנקנה.
אני חושב שהסיבה לכך היא שכבני אדם אנחנו משוקעים בתוך צורות חיים והתנהלות המבוססות על טכנולוגיה באופן עמוק ואורגני עד כדי כך שרק אותם אביזרים חדשים ולא-מוכרים מופיעים לפנינו כראויים להיקרא נספחים טכנולוגיים להתנהלות ה"טבעית" שלנו, זאת בניגוד לשפה,מדינות או לחם, שהם פיתוחים טכנולוגיים באותה המידה בדיוק.

מחשבים התפתחו במקביל ובעקבות תאוצה של תהליכי חשיבה, אידיאולוגיות ופיתוחים מכניים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 אשר הובילו להתפתחות של מושג חדש של "חישוב". למושג "חישוב" יש בסיס והגדרה מתמטית אבל הרעיון שהמושג הזה מנסה לתפוס הוא שישנם חלקים בחשיבה ובארגון של ידע שניתן להגדיר באופן מדוייק ומלא על בסיס תהליכים מכניים עצמאיים ללא מעורבות של בני-אדם או סוכנים חושבים כלשהם. הרעיון שאפשר להפריד בין תהליכי חשיבה ועיבוד אינפורמציה מסויימים לבין בני האדם והמוחות שלהם הוא רעיון חזק ופורה מאוד והעובדה שאם מחר כל המחשבים בעולם היו מפסיקים לעבוד רוב אוכלוסיית העולם היתה נכחדת מוכיחה את זה, לדעתי, באופן מוחשי במיוחד.

מה שהיה קשה לצפות אפילו יותר היו ההשלכות של החיבור של מכשירי חישוב זה לזה. כשהאב הקדמון של האינטרנט פותח על-ידי כספי מחקר של צבא ארה"ב בסוף שנות ה-60 רק מעט מאוד אנשים (טד נלסון וסטיוארט ברנד למשל) הצליחו להציץ אל אופק האפשריות שנוצר כדי לתפוס משהו מהמבנה החדש לגמרי של יחסי אדם-חברה-עולם שפיתוח טכנולוגי כזה עשוי לאפשר .

היום, 50 שנים אחרי ההפצעה של הרשת, כולם לוקחים חלק במהפכה שהופכת, כמו כל מהפכה מוצלחת, לבלתי נראית יותר ויותר. ככל שהאינטרנט נהיה דבר מופשט וחמקמק יותר הנסיון להגדיר על מה מדובר בדיוק הופך להיות קשה וסבוך אבל חשוב יותר מתמיד.
אחד הקשיים הוא למצוא נקודת אחיזה ברורה, הרי ברור כבר כי לא מדובר בפלטפורמה טכנית דוגמאת רשת הטלפון שכן הפלטפורמה הטכנית של האינטרנט יכולה להתחלף מחר ואף אחד(כמעט) לא ירגיש בזה. גם לא מדובר בתוצר של מבני הבסיס של אידיאולוגיה כלכלית או פוליטית כלשהי, גלובליזציה, קפטיליזם ודמוקרטיה איפשרו את ההתפתחות של האינטרנט, אבל היום האינטרנט משגשג גם במקומות שלא לוקחים חלק באידיאלוגיות האלו.

אני לא אנסה כרגע להגדיר מה זה אינטרנט ומה טבע היחס שבינינו כבני אדם וחברה אליו, זו שאלה מאוד מורכבת וסבוכה שארצה לנסות לתקוף מזוויות שונות בהזדמנויות קרובות. אבל בנקודה זו כן הייתי רוצה להציע נקודת אחיזה ראשונית על העניין שאנסח באופן הבא: האינטרנט היא פחות טכנולוגיה במובן של מכונת תפירה ויותר טכנולוגיה במובן של שפה. מה שאיפשר את האינטרנט זו התובנה שקיבלה את השם "אינפורמציה", העובדה שאפשר להפריד בין האירגון והיחסים של מבני סדר שונים לבין היסודות החומריים שמממשים את אותם מבנים, האינטרנט היא הביטוי השלם ביותר של הרעיון הזה.

אני יודע שזה נשמע מופשט מאוד, כנראה שבשביל לתאר דברים מופשטים צריך להשתמש במושגים מופשטים... אבל אני בהחלט מתכוון ליצוק יותר תוכן לתוך הרעיון הזה בהמשך : )

חידושים

2010-04-08T14:09:00.000-07:00

הדבר שקיבל יותר מאוחר את השם פילוסופיה היה אופן מחשבה מסוג חדש שהתחיל באיזור אסיה הקטנה וכרתים , ואשר התאפיין במבנה חשיבתי שבו הניסיון הוא להסביר דברים מורכבים באמצעות דברים פשוטים ואשר במסגרתו הכל יכול להיות מושא להסבר כולל אופן חשיבה זה עצמו.

זה היה אופן חשיבה מאוד פורה ועשיר ובמהלך השנים נפרטו מתוכו תחומי ידע מצומצמים יותר שמתדולוגיית החשיבה שלהם התגבשה באופן כזה שפוריות התוצרים שלהם תפסו את המקום לרפלקסיה הפנימית.

הרפואה והתיאולוגיה היו הראשונים, ולאט לאט הצטרפו אליהם גם הפיזיקה, הכימיה, הביולוגיה, במאה הקודמת הסוציולוגיה ובערך לפני מאה שנה הפסיכולוגיה.

בקרוב תיוולד לפילוסופיה בת חדשה, כרגע קוראים לה במושג המטריה "המדעיים הקוגניטיביים" והיא עוד לא מוגדרת ומגובשת, אבל בהחלט בדרך לשם. היא עומדת להיות סוג של מדע והיא תנסה להסביר איזה דברים בעולם מאפשרים ועומדים בבסיס החוויה הסובייקטיבית שלנו על כל גווניה השונים. עדין אין לה פרדיגמה אחידה ומוגדרת אבל אני מאמין שתהיה בקרוב.

אם גם אתם מתים לדעת איך היא תיראה תמונת אולטרא סאונד מטושטשת שלה אפשר למצוא כאן : )

http://discovermagazine.com/2007/aug/unsolved-brain-mysteries

Streams

2010-04-06T04:47:00.000-07:00

בעיני, התיאור של דברים באמצעות שפה מספק את התחושה של בסיס יציב ומעוגן אפילו כאשר הדברים שמנסים לתאר הם אתריים וחולפים כמו רגשות או רגעים. לכן, מעסיקה אותי מאוד השאלה מה גורם לתחושה הזו של יציבות והאם מדובר באשליה או שיש משהו בשימוש בשפה שאכן מעניק נוכחות מסוג אחר לדברים שאותם היא מתארת.

אחת התכונות היחודיות לשפה היא האינטר-סובייקטביות שלה, העובדה שאנחנו חולקים אותה עם אנשים אחרים ואפילו עם חפצים אחרים באמצעות כתיבה או קריאה. השפה היא לכן מרחב שאנחנו חולקים עם אחרים אבל היא גם שדה משחק פנימי לחלוטין אשר בתוכו אנחנו מתייחסים ומפעילים את עצמנו באופן אורגני ורצוף עד כדי כך שקשה מאוד לקבוע האם השפה כתהליך פנימי היא השלכה של השימוש האינטר-סובייקטיבי לתקשורת על הפנימיות שלנו או להיפך.

השפה הפכה להיות נוכחת יותר ויותר במדעים ההומניים והמדוייקים החל מהמאה ה-19 כחלק מתהליך הגותי מורכב למדי שבמהלכו היא איבדה את השקיפות שלה כאמצעי להעברת רעיונות ומחשבות והפכה להיות מושא למחקר בפני עצמה. כאשר התחילו לחקור את השפה שמו לב שמתחת לפני השטח של תחביר וצורות דקדוקיות (אותן חקרו עוד מיוון העתיקה) פועלת מערכת מושגית מורכבת ועשירה שהחוקים שמבססים אותה קשורים באופן הדוק לחוקי המחשבה עצמם.

מעניין לחשוב בהקשר הזה על אחד החדשנים של התקופה, פרידנן דה סוסיר(Ferdinand de Saussure) שניסח בפעם הראשונה את ההבנה שיש לשפה מספר מימדים נפרדים: הדברים שהיא מתארת, המחשבות שהיא לוכדת, החומר הקולי או הויזואלי שמרכיב אותה והמסמנים שמאפשרים אותה. התובנה והחידוש החשוב היה כי המסמנים שמרכיבים את השפה מאכלסים מרחב ביניים אשר מתקיים באופן עצמאי מהאספקטים החומריים של השפה כמו צלילים ואותיות או מהדימויים והדברים בעולם שהשפה מתארת. המרחב הזה מתקיים באופן נפרד לחלוטין מהדברים בעולם, בתוך המרחב הזה יש חוקים וסדרים שיכולים להתקיים גם אם מחר העולם וכל הדברים שבו יעלמו.

באנגליה וגרמניה קיבל העיסוק החדש בשפה את השם "המפנה הלשוני", לא ארצה לנסות לסכם את התנועה האינטלקואלית המורכבת הזו כרגע אלא רק לעקוב אחרי מהלך מסויים בה ולהציג את תוצאותיו הקיצוניות, הפילוסופיה של ויטגנשטיין המאוחר. לטעמי הציטוט שמסכם בצורה היפה ביותר את עבודתו הוא הציטוט מתוך "חקירות פילוסופיות" : “Words have meaning only in the stream of life”, קו המחשבה שהמשפט הזה נמצא בסופו מתחיל גם הוא במאה ה-19 ואפשר לייחס אותו למספר פילוסופים השונים, לצורך הפשטות אתמקד בפילוסוף גוטלוב פרגה.

הניסיון של פרגה היה להראות שכל הדברים השונים שאנשים אומרים מבוססים על מבנה מסויים שאותו הוא ניסח באופן פסאודו-מתמטי של משתנים, פונקציות וכמתים שונים שפועלים עליהן - בשביל להסביר את השפה פרגה המציא את הלוגיקה בגילגולה המודרני.

פרגה שם לב כי אחת ההשלכות של המתמטיזציה הלשונית שהוא המציא היא כי למילים אין ערך פונקציונאלי כלשהו כאשר הן עומדות בפני עצמן אלא רק כאשר הן חלק ממשפט שלם. המסקנה של פרגה לא כל-כך שונה מזו של סוסיר, המשמעות של המילה היא תוצר היחסים שלה עם מילים אחרות במרחב לשוני, אם מוציאים את המילה מההקשר של משפט היא הופכת לצליל או סימן על נייר - קליפה חסרת חיים. למשפטים, לעומת זאת, יש צורה מורכבת מספיק כדי שהם יוכלו לבטא מבנה מתמטי שבסופו של דבר מכיל מחשבה או מכוון לדברים בעולם.

יותר מ-50 שנים של חשיבה בכיוון הזה חשפה את הגבולות של הלוגיקה והמתמטיזציה של השפה, לאט לאט התבהר שגם אם לשפה אכן יש מימד אידיאלי כזה של מבנים מתמטיים, משהו בקיום האנושי ובנוכחות שלנו עצמנו בתוך השפה לא מאפשר לעשות את הפעולה הכירורגית של הפרדת המבנה הלשוני האידיאלי מהשימוש היומיומי שלנו בשפה מבלי לאבד את כוחה ההבעתי.

ואז בא ויטגנשטיין והראה שהפרוייקט הזה נידון מראש לכישלון, אין כל דרך להפריד בין השפה, השימוש שלנו בה וצורת החיים שלנו. המשמעות נוצרת לא בזכות מילים, לא בזכות משפטים אלא בזכות זרימת החיים עצמם.

איך כל זה קשור לנקודת המוצא שלי? האם השפה יכולה לתפקד גם כעוגן חיצוני לקיום פנימי כלשהו? מהן אותן "צורות חיים" שויטגנשטיין מדבר עליהן? אלו שאלות שמעסיקות אותי באופן אקטיבי, אמשיך את קו המחשבה הזה בפוסטים אחרים...

Such stuff as dreams are made on

2010-04-05T15:04:00.000-07:00

ביוון העתיקה היתה קבוצה של פילוסופים אריסטוקרטים שטענו שהעולם מורכב מאטומים. היה די אופנתי באותן שנים להציע תשובות שונות לשאלה מהו העולם, ממה הוא מורכב, למה אנחנו כאן וכו'. החדשנות של היוונים בעניין הזה, לפחות במערב, היתה שבפעם הראשונה ההסברים האלו לא השתמשו בטריק הישן שבו על מנת להסביר משהו מורכב כמו העולם פונים אל משהו עוד יותר מורכב כמו אלוהים,אלים, כוחות על טבעיים וכו'.

מה שמעניין בקבוצה הספציפית הזאת שדיברה על אטומים זו העובדה שהם צדקו. האחרים שאמרו שהעולם מורכב ממים, מאש, משכל או מכל היסודות יחד זכו לתקופות חסד מסויימות לאורך ההיסטוריה, אבל בסופו של דבר המדע המודרני חשף את הטבע היסודי של העולם והראה באופן די חד משמעי שהוא באמת מורכב מחלקיקים קטנים ופשוטים יותר. אומנם ב20 השנים האחרונות יש תיאוריות שמנסות להסביר את החלקיקים עצמם באמצעים מופשטים יותר כמו מיתרים, מארג זמן-מרחב או יחסי סופר-סימטריה, אבל עדין ברור, ככל שיכול להיות ברור, שלפחות עד רמה מסויימת העולם אכן מורכב מחלקיקים פשוטים.

לקח 2000 שנה להוכיח שהתיאוריה של האריסטוקרטים היוונים לגבי העולם היא באמת נכונה ובשביל להוכיח אותה היה צריך לא רק לעדן קצת את התיאוריה אלא גם מיכשור מתוחכם יותר, מתודלוגיה מדוייקת ועוד דברים אחרים שהמהפכה המדעית איפשרה.

אז על השאלה ממה העולם מורכב יש סוג של תשובה, אבל השאלה החדשה והאופנתית היא ממה מורכבת הנפש.

כאשר ב"נפש" אני מתכוון בגדול לחוויה הסובייקטיבית של להיות בני אדם, שאותה אנחנו מתארים במושגים של מחשבות,תחושות,רגשות,תשוקות,חלומות,מודעות וכל אלה.

גם על השאלה הזו יש המון תשובות מהמוכן, חלקן משתמשות גם הן באותו טריק מלוכלך שהזכרתי קודם ועושות שימוש בדברים מורכבים או עמומים יותר מאשר הדבר שאותו ניסו להסביר מראש. תשובה נפוצה היא למשל לטעון שהחוויה הסובייקטיבית היא התגלמותה של "נשמה", כאשר "נשמה" היא פשוט דבר שלם ואחיד שלא לוקח חלק בכללי המשחק הרגילים של העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ולכן אי אפשר לצפות שבכלל נוכל להסביר או להבין אותה, להסתכל עליה, לחלק אותה למרכיבים או אפילו לדבר עליה בצורה קוהרנטית וכל זה.

אבל יש גם תשובות אחרות, חלקן נשמעות קצת פחות באוויר, תשובה ידועה היא שהנפש מורכבת מסך כל של רגשות ומחשבות, אצל אנשים רגשיים הרגשות חזקים יותר ואצל אנשים מחושבים ושקולים המחשבות חזקות יותר. תשובה אחרת שמה דגש רב יותר על התחושה האחדותית שיש לנו לפעמים ושאליה אנחנו מתייחסים בתור "אני" וטוענת שאנחנו אכן מורכבים מ"אני" אבל גם מרכיבים נוספים שעל חלקם אנחנו אפילו לא יודעים אלא באמצעות חלימה או פליטות פה.

בכל מקרה, יש ספקטרום רחב של תשובות שנע בין הסברים פשוטים שעוזרים לנו להבין את האנשים שסביבנו עד לתיאוריות פסיכולוגיות מורכבות שמציירות מפות מפורטות של החוויה הסובייקטיבית. המשותף לכל התיאוריות האלו היא שאף אחת לא נבדקה או הוכחה במובן המדעי המדוייק. הסיבה לכך היא שכשמתסכלים על המוח שיוצר את הנפש, רואים רק נוירונים, נוירוטרנסמיטורים, חיבורים של סינפסות ודברים מהסוג הזה.

השאלה המעניינת היא האם ,בדומה למה שקרה עם היוונים והאטומים, נוכל לראות פעם דרך המיקרוסקופ(או כל מיכשור אחר) מחשבות או רגשות או עצמי או תשוקות או פחדים או משהו מהאובייקטים התיאורטיים-מיתולוגיים האלו?

אורגני

2010-04-05T15:03:00.000-07:00

התנועה האקולוגית התחילה בשנות ה-60 בערך והתפתחה בעקבות גילויים חדשים במדעי הטבע בשילוב עם תפיסות ניו אייג' שראו את כדור הארץ כאורגניזם שלם שבו לכל חלק יש תפקיד מהותי בקיום התקין של הכדור.

היום יש בסיס מדעי ועובדתי לכך שהחברה האנושית המתועשת אחראית לשינויים סביבתיים גלובאלים שיכולים להפר את האיזון שבין מיני חיים שונים (ביניהם בני אדם) לסביבה שלהם, ואולי אפילו לגרום לכך שהם לא יוכלו להמשיך להתקיים בצורתם או בסביבתם הנוכחית.

עמדה מעניינת שהתפתחה בעקבות התגליות הללו היא עמדה שעל פיה דברים טבעיים הם טובים בעוד דברים מלאכותיים שנוצרו על ידי בני אדם הם רעים. זאת עמדה מעניינת מכיוון שהיא תמיד היתה קיימת בצורה כזאת או אחרת, אלא שמעולם לא עמד מאחוריה ביסוס רציונאלי חזק כל כך והיא גם כנראה אף פעם לא היתה פופלארית כמו היום. ההוגים הרומנטיים מהמאה ה-19 דיברו למשל על החזרה אל העוצמה של הטבע בתור אמצעי חיבור אל הוויה טהורה יותר. נקודת מבט דומה רואים גם אצל הנרי דיוויד ת'ורו אצל הפוטוריסטים ובזרמים אנרכיסטיים שונים, אבל אלו תמיד היו עמדות רוויזיוניסטיות שהתנגדו למגמות קיימות ולא היה להן, אני חושב, את אותו נופך פופלארי והפרדה מוסרית ברורה שבין הטבע-הטוב והמלאכותי-הרע .

מעניינת אותי נקודת מבט מסויימת על הדיכוטמיה הזו שבין טבעי למלאכותי. טבעי ומלאכותי הם בין השאר שמות לאסטרטגיות שונות ליצירה של מערכות מורכבות. כל המערכות המורכבות שאנחנו מכירים - גלקסיות, קיני נמלים, מערכות חיסון,מגדלי מים וכו' נוצרו באמצעות תהליכי תכנון וייצור טבעיים או מלאכותיים. אסטרטגיה טבעית לייצור מערכות מורכבות בדר"כ מתאפיינת בהיעדר של תיכנון מראש, ברמת אי-סדר גבוהה, בבזבזנות ובהסתמכות על סדרי זמן גדולים. אבולוציה שהיא הטכניקה הטבעית הכי מתוחכמת שאנחנו מכירים, משכפלת דברים עם טעויות קטנות בתקווה שלפחות חלק קטן מהתאונות שהיא מייצרת יתאימו לסביבה שלהן (שהיא תוצאה של תאונות אחרות) ובאמצעות האינטראקציה שבין השכפול,התאונות והסביבה מופיעים, אחרי מספיק זמן, מורכבות וסדר. האסטרטגיה המלאכותית לייצור מערכות מורכבות היא שונה לגמרי. היא לא מרשה לעצמה טווחי זמן גדולים ולכן היא מנסה לקצר תהליכים על ידי תכנון וחיזוי מראש מה יוביל לתוצאות הרצויות ומה לא. האסטרטגיה המלאכותית עושה שימוש בזכרון ובלמידה מטעויות העבר והיא מתבססת על שיפור מתמיד.

יש פה היעדר סימטריה מסויים שחשוב להזכיר, ייצור מורכבות באמצעים טבעיים לא מחייב שום תנאים מוקדמים אלא רק חומר גלם פיזיקלי מסויים (אלא אם כן מעוניינים באופן ספציפי באבולוציה ואז נדרש מנגנון שיכפול כלשהו, אפשר גם לתת לאותן מערכות שיכפול להיווצר בעצמן,נכון להיום אנחנו עדין לא יודעים מה הדרישות בשביל זה), בעוד ייצור באופן מלאכותי מחייב מדיום כלשהו כמו מוח או מחשב שיכול לדמות את התהליך הייצור, לחזות מה יקרה וללמוד מטעויות העבר.

השאלה היא האם כאשר מעדיפים דברים טבעיים על פני מלאכותיים האם בעצם מעדיפים אסטרטגייה אחת על פני האחרת?

אג'נדות

2010-04-05T14:38:00.001-07:00

למרות שמדובר בשאלה של השקפה, נראה לי שרובנו נסכים שהדבר שמאפיין יותר מכל את התקופה שאנחנו חיים בה הוא הנוכחות בכל של השילוב מדע-טכנולוגיה. המהפכה המדעית שהתרחשה במאה ה-16 היתה אחד הגורמים החשובים בהשתלטותו של המערב על שאר המרחב הפיזי והתרבותי של העולם.

האופן המודרניסטי להסתכל על המדע הוא כשלב נוסף בהתפתחות הידע האנושי וביכולת הטכנית שלנו להשפיע ולשנות אותו לצרכינו. אופן אחר להסתכל על הדברים היא לטעון שהמדע הוא צורת אינטראקציה של האדם עם העולם שאינה שונה באופן מהותי מזאת שאפיינה תרבויות אנושיות כבר אלפי שנים. השימוש בכלים שונים כדי לשפר את היכולת המולדת להתמודד עם העולם היא המצאה ישנה לפחות כמו התרבות האנושית. אלו שמחזיקים בתפיסה כזאת יבקשו להסב את תשומת הלב לכך שאומנם היום אנשים מזמינים פיצה דרך האינטרנט במקום לצוד ממוטות אבל ההבדל הוא שטחי בלבד ומבחינות רבות האדם הוא אותו אדם.

עמדה קיצונית אף יותר תנסה להראות כי ההתפתחות של המדע והטכנולוגיה היתה רק התרחקות מאיזשהו סוג של קיום אותנטי שבו כמות הקונפליקטים והפער שבין התשוקות האנושיות למצב האנושי בפועל היה קטן יותר. היידגר למשל טען שתפיסת העולם המדעית-טכנולוגית, אשר לדעתו התחילה עוד אצל אפלטון, הרחיקה את האדם מהיכולת להכיר את ההתהוות שלו. זאת משום שהמדע נושא בתוכו את השאלה הלא-נכונה, שאלה על העולם שלא עוברת בתוך מבנה ההוויה האנושי. את המצב שנוצר, טוען היידגר, אפשר לתקן רק דרך צורות מסויימות של אומנות שמהוות סוג של "טכניות" שלוקחת בחשבון את ההוויה האנושית.

הקושי בבחירת נאראטיב אחד מתוך האופציות הללו ועוד רבות אחרות נובע מחוסר היכולת האינהרנטי לייצר פרספקטיבה חיצונית שתאפשר לראות את המצב כמו שהוא. כל פרפסקטיבה שננסה לייצר תהיה נגועה כבר בתפיסות הקיימות שנוצרו בעקבות המצב החברתי-תרבותי-מדעי שאותו רצינו לבחון מראש. יכול מאוד להיות כי עצם השאיפה לייצר נקודת ארכימדס חיצונית כזאת היא מלכתחילה שאיפה שרק אדם שגדל בחברה מדעית-טכנולוגית יכול היה לאמץ.

ניסיון מעניין להראות שהתקדמות המדע והטכנולוגיה היא אכן התקדמות על ציר כלשהו עושה שימוש במושגים של סדר, ארגון, ומורכבות. עמדה זו מנסה לכמת באופן אובייקטיבי את התחושה האינטואיטיבית שלנו לגבי זה שלמשל שעון מכני מאורגן יותר מאשר דיונה של חול. במושגים הללו עולם שיש בו שעונים הוא עולם שרמת הסדר בו גבוהה יותר מאשר מעולם בלעדיהם והאתגר הוא למדוד את כמות הסדר הפנימי של מערכת דינמיות שונות ולנסות למפות את האטסטרגיות האירגוניות שהמערכות הללו פועלות על פיהן. דבר מעניין שקורה כשמסתכלים על הדברים באופן הזה הוא כי המחיצה שבין האנושי לטבעי מאבדת מהממשות שלה. אפשר למשל להשוות את המורפלוגיה של יונק הדבש לזאת של מטוס בואינג למרות ששני הדברים באו לעולם באופנים שונים לחלוטין.

ג'ורג' קרלין מדבר בקטע מצחיק במיוחד על הצביעות האדירה של התנועה האקולוגית שמתיימרת "להציל את כדור הארץ". כדור הארץ הרי לא צריך שיצילו אותו, הוא כבר סבל דברים הרבה יותר גרועים מאיתנו כמו סערות קוסמיות ופעילות געשית מטורפת. שקיות פלסטיק לא יעשו לו כלום, למען האמת, יכול להיות שאנחנו פשוט היינו הדרך של כדור הארץ להפיק פלסטיק...

אני חושב שזה מראה יפה את האבסורד בלנסות לייצר פרספקטיבה חיצונית ורחבה מדי,כזאת שמנסה להעניק משמעות אחת ובלתי תלויה בדברים. מה מאפשר בעצם לעגן את הפרספקטיבה החיצונית עצמה?

באמת עושה רושם שבנושאים האלו התלות ההדדית שבין פרספקטיבות שונות זו לזו לא מאפשרת לתת עדיפות ברורה לפרספקטיבה אחת על פני אחרת. על-כן ההרכבה של "תפיסת-עולם" מחייבת כנות ובהירות חזקה במיוחד לגבי מהי האג'נדה המעשית והמוסרית שאותה רוצים לקדם.