קואן

הקיום האנושי מכיל בתוכו סתירות רבות. עדות לטבע הסתירתי הזה אפשר למצוא החל בדיכוטמיות היסודיות של המיתולוגיות שממקמות את האדם כיצור כלאיים שבין מלאך לחיה ועד היום במורכביות המוסריות הבלתי-פתירות בוויכוח סביב השאלה מתי הפלה נחשבת לרצח. 

בזמן האחרון התחלתי לחשוב שסתירות הן תוצר בלתי-נמנע של מורכבות מערכתית, בכל מערכת שמכילה מעל מספר מסויים של חלקים ומבני אינטראקציה יפציעו כמות גדולה של עקרונות מארגנים. כל עקרון כזה יכול להסביר התנהלות של מימד אחד או שניים של המערכת, אבל לא את כל המכלול. באופן הזה יכולים עקרונות מארגנים שונים לתאר מימדים נפרדים של המערכת מבלי שתהיה ביניהם תאימות או תלות ובמקרים קיצוניים ובקורדינטות מסויימות בתוך מרחב המצבים של המערכת יתכן כי מבני-העל האלו יסתרו זה את זה.

חשוב לשים לב כי לפי התיאור הזה הסתירות לא מייצגות איזושהי התנהלות כושלת של המערכת או אי-התאמה למטרת-על כלשהי אלא קושי ליישב הסברים ותיאורים שונים של המערכת. זאת בניגוד לסתירות של מערכות לוגיות, כמו אלו שראסל או גדל הצביעו עליהן. סתירות במערכות לוגיות הן השתרשרות בלתי צפויה מתוך אמיתות-יסוד אשר חושפת קושי ליישב יחד את אמיתות היסוד באופן שמנטרל ומפרק מהמערכת את היכולת לנסח אמיתות בטוחות כלשהן. לעומת זאת, לעקרונות המארגנים שתיארתי יש קיום רק בזכות יכולתם להסביר את התנהלות המערכת, במספר רב-יחסית של מימדים, ותפקידם הוא לכן היוריסטי וחיצוני למערכת עצמה. המערכת יכולה לכן "להכיל" סתירות מהסוג המופשט הזה מבלי שיגרם לה נזק תוך-מערכתי כלשהו.

אולי המערכת הרגשית שלנו ניתנת לתיאור באמצעות דפוסים הנפרטים מתוך עקרון מארגן אחד בעוד המבנה הסימבולי של השפה ומערכת ההמשגה משתייכים לעקרון מארגן שונה לחלוטין. כאשר אנחנו מנסים לטפל בבעיה מוסרית סבוכה כלשהי, כמו האם הדבר הנכון הוא לדחוף איש שמן על מסילת הרכבת כדי למנוע ממנה ליפול לתהום ולהרוג את כל הנוסעים שעליה, ייתכן שאנחנו פוגשים את הקושי המבני הזה. מצד אחד אנחנו מתארים דילמה מוסרית כלשהי, כזו שמבוססת על רגש האמפתיה והקהילתיות שלנו. מצד שני הדילמה מנוסחת במושגים סימבוליים של מתן ערך וחישוב של המצב המשתלם יותר.

מעניין לחשוב על האטימות של שאלות מהסוג הזה כשיוט בתוך מרחב קורדינטות שבו רוטטת המערכת בין מימדים שונים ועל-פי מבני-על מארגנים שאינם מתיישבים יחד בשל טבעה הפתוח של מורכבות מערכתית.

ממוצע

כריס ווינגארטן, מבקר מוזיקה מהרולינג סטונס, טוען שאפשר לסכם את היחס של הצרכנים למוזיקה היום בכך ש"מוזיקה היא מתמטיקה". הוא מתכוון לאופן שבו אנשים שומעים היום על מוזיקה חדשה באמצעות אתרים שעושים אגרגאציה וממוצעים של המון בלוגים, טוויטים, וסקירות במגזינים כדי להחליט מה מתוך כל אלפי הדברים החדשים שיוצאים שווה התייחסות. הוא מתרעם על זה שגישה כזו מחסלת את הספונטניות וההנאה מהתהליך הגילוי של שיר או להקה חדשה ושהעושר היצירתי של עולם המוזיקה מצטמצם לאלגוריתם מכני שמחלץ את המכנה המשותף הנמוך, זאת למרות שההיצע והעושר של יוצרים ויצירות גדול יותר מתמיד.

אני חושב שהוא מצביע על בעיה עמוקה שתהפוך להיות יותר ויותר רווחת באופני החשיפה שלנו לרעיונות, דעות ותכנים תרבותיים באופן כללי. הבעיה נובעת מהקריסה של המודלים הישנים לארגון של ידע בתוך סביבה שבה כמות הידע והמורכבות שלו גדלה באופן אקספוננציאלי. מדברים הרבה על הכמות הגדלה של הידע אבל הבעיה קשורה גם למבנה שלו, אם עד לפני כמה שנים האדם הממוצע היה נחשף לידע בצורה סריאלית-לינארית באמצעות מדיומים כמו טלווזיה,רדיו ועיתונים, היום הוא חשוף לידע שהצורה שלו דומה יותר למבוך ביזאנטי עם אינסוף מסלולים מתפצלים ונפגשים שמגיעים מכל נקודה לכל נקודה אחרת. אני באמת חושב שהמדיום הוא המסר ומה שאנחנו חווים עכשיו הוא מהפכה באיכות הידע ולא רק בכמות שלו.

בעולם הטכנולוגיה השתמשו בשם Web 1 כדי לתאר את הצמיחה של האינטרנט בזכות עניין מסחרי, Web 2 ייצג את פיצוץ הידע שנוצר בזכות הפיכת צרכני הידע המסורתיים ליצרנים שלו, Web 3 אמור להיות הנסיון לתפור מודלים חדשים לארגון של מבנה הידע החדש שנוצר. Web 3 הוא הנסיון לבנות אפיסטמולוגיה מסוג חדש, כזאת שתאפשר לנו לייצג ולהמשיג את העולם החדש שנבנה סביבנו. האתגר של Web 3 הוא פילוסופי בטבעו ולכן הוא מעסיק אותי ואני עוקב אחריו בתשומת-לב. נכון לעכשיו אני יכול לדווח על ניצנים של שתי אסטרטגיות אפיסטמולוגיות שונות: רשתות סמנטיות ורשתות חברתיות.

הרעיון שעומד מאחורי רשתות סמנטיות הוא כי למרות כמות אינסופית של ידע אפשרי בסופו של דבר יש מספר מוגבל של קשרים בין מספר מוגבל של מבני ידע שונים ולכן החשיפה של סוגי הקשרים השונים תאפשר רדוקציה של הכמות העצומה של הידע אל תוך מבנה שיהיה יותר נוח לניהול וארגון. רשתות סמנטיות למשל "מודעות" לעובדה שהשם "סקרלט ג'והנסון" וכל האינפורמציה הקשורה אליו מתוייגת תחת המבנה של "שחקנית קולנוע" ולכן היא יכולה להיקשר לאינפורמציה המתוייגת תחת "פרסי אוסקר" ותחת "סרטים בהם היא השתתפה". מדובר בעצם בגלגול של גישה קלאסית בבינה המלאכותית שרואה בידע הכללי שלנו מערכת קשורים סבוכה אבל סופית. מיפוי כזה בעצם מעניק לרשת עצמה את המודעות לסיווגי הידע השונים ולקשרים ביניהם, מודעות אשר בגלל היקף הידע הקיים, נשגבת מיכולתם של בני אדם היום.

האסטרטגיה של רשתות חברתיות מבוססת על עמדה שרואה בידע מערך דינמי ואינטראקטיבי השזור בתוך ההתנהלות החברתית שלנו כבני אדם. הרעיון הוא לכן למפות את הידע בהתאם ליחסים החברתיים של האנשים שיצרו אותו ולדאוג שההפצה שלו תעשה בהתאם. באופן הזה אנשים ייחשפו בעיקר לפרטי ידע שנוצרו או עברו פרשנות וסינון דרך החברים בקבוצות החברתיות הקרובות אליהם מבלי שהם יצטרכו להטריד את עצמם בעודף המידע שאינו רלוונטי או קרוב אליהם. התובנה הבסיסית היא יפה, אם מניחים בצד את ההבדל בין יצרני ידע לצרכנים שלו, אז הקירבה בין בני אדם קשורה במידה רבה לשיתוף ולהפריה ההדדית של ידע. אנחנו פועלים יחד כקהילה לבנות מערכות אמונה ואופני אירגון וייצוג של העולם, חשיפת הרשת החברתית היא חשיפה של המבנים החשיבתיים הללו ושל צורות הידע המפציעות מהן.

אני מאמין שבשנים הקרובות נרגיש יותר ויותר את ההשפעות של אסטרטגיות ארגון-ידע שונות ואת ההשלכות שיש להן על מאפיינים שונים בקיום שלנו, אבל חשוב לזכור שהצלחה של אסטרטגיה כזו או אחרת תמדד גם ביכולתה להיות אורגנית וטבעית ולכן היישום שלהן יהיה לרוב הדרגתי ואולי בלתי-נראה. למרות זאת, מדובר בהזדמנות מעניינת מאוד ללמוד על עצמנו ועל העולם שמסביבנו ואולי אפילו ליצור את עצמנו באופן אחר, בוגר ואינטליגנטי יותר.