קואן

הקיום האנושי מכיל בתוכו סתירות רבות. עדות לטבע הסתירתי הזה אפשר למצוא החל בדיכוטמיות היסודיות של המיתולוגיות שממקמות את האדם כיצור כלאיים שבין מלאך לחיה ועד היום במורכביות המוסריות הבלתי-פתירות בוויכוח סביב השאלה מתי הפלה נחשבת לרצח. 

בזמן האחרון התחלתי לחשוב שסתירות הן תוצר בלתי-נמנע של מורכבות מערכתית, בכל מערכת שמכילה מעל מספר מסויים של חלקים ומבני אינטראקציה יפציעו כמות גדולה של עקרונות מארגנים. כל עקרון כזה יכול להסביר התנהלות של מימד אחד או שניים של המערכת, אבל לא את כל המכלול. באופן הזה יכולים עקרונות מארגנים שונים לתאר מימדים נפרדים של המערכת מבלי שתהיה ביניהם תאימות או תלות ובמקרים קיצוניים ובקורדינטות מסויימות בתוך מרחב המצבים של המערכת יתכן כי מבני-העל האלו יסתרו זה את זה.

חשוב לשים לב כי לפי התיאור הזה הסתירות לא מייצגות איזושהי התנהלות כושלת של המערכת או אי-התאמה למטרת-על כלשהי אלא קושי ליישב הסברים ותיאורים שונים של המערכת. זאת בניגוד לסתירות של מערכות לוגיות, כמו אלו שראסל או גדל הצביעו עליהן. סתירות במערכות לוגיות הן השתרשרות בלתי צפויה מתוך אמיתות-יסוד אשר חושפת קושי ליישב יחד את אמיתות היסוד באופן שמנטרל ומפרק מהמערכת את היכולת לנסח אמיתות בטוחות כלשהן. לעומת זאת, לעקרונות המארגנים שתיארתי יש קיום רק בזכות יכולתם להסביר את התנהלות המערכת, במספר רב-יחסית של מימדים, ותפקידם הוא לכן היוריסטי וחיצוני למערכת עצמה. המערכת יכולה לכן "להכיל" סתירות מהסוג המופשט הזה מבלי שיגרם לה נזק תוך-מערכתי כלשהו.

אולי המערכת הרגשית שלנו ניתנת לתיאור באמצעות דפוסים הנפרטים מתוך עקרון מארגן אחד בעוד המבנה הסימבולי של השפה ומערכת ההמשגה משתייכים לעקרון מארגן שונה לחלוטין. כאשר אנחנו מנסים לטפל בבעיה מוסרית סבוכה כלשהי, כמו האם הדבר הנכון הוא לדחוף איש שמן על מסילת הרכבת כדי למנוע ממנה ליפול לתהום ולהרוג את כל הנוסעים שעליה, ייתכן שאנחנו פוגשים את הקושי המבני הזה. מצד אחד אנחנו מתארים דילמה מוסרית כלשהי, כזו שמבוססת על רגש האמפתיה והקהילתיות שלנו. מצד שני הדילמה מנוסחת במושגים סימבוליים של מתן ערך וחישוב של המצב המשתלם יותר.

מעניין לחשוב על האטימות של שאלות מהסוג הזה כשיוט בתוך מרחב קורדינטות שבו רוטטת המערכת בין מימדים שונים ועל-פי מבני-על מארגנים שאינם מתיישבים יחד בשל טבעה הפתוח של מורכבות מערכתית.