מה המקור להנאה מהרפתקאה? כביכול מדובר בכישלון אבולציוני, אינדיבידואל עם יצר הרפתקנות חזק מסתכן יותר והסיכוי שהוא יפגע גדל ככל שיצר ההרפתקנות שלו גדל. כביכול הרפתקנות מתוגמלת בקנה מידה רחב יותר של חברה או מין שלם. תחשבו על האדם הראשון שמצא אש והשתמש בה לצרכיו.
אבל האם הסבר ברמת הקבוצה הוא טוב מספיק?
חוץ מזה, בחברה המודרנית יצר ההרפתקנות בא לידי ביטוי באופנים אחרים. אנשים הרפתקנים מאתגרים את עצמם בלי לחשוב על התמורה שתהיה להם מעבר להנאה האישית שההרפתקאה גורמת להם, איך אפשר להסביר את רגש ההנאה שנובע מהסיכון בהרפתקאה, האם מדובר בטפיל על ההרפתקנות הקדומה יותר שהובילה לפיתוחים טכנולוגים כמו גילוי האש?
חשבתי על הסבר אחר. נאמר והחלק בנו שהוא ה"אני" (אגו במובן הפרוידאני נגיד) הוא המצאה תרבותית בפני עצמה, סוג של מם(כמו אצל דוקינס). תבנית זו של "אני" התפתחה ככה שתנסה לעגן את עצמה במספר רב ככל האפשר של הקשרים. ה"אני" למשל חודר לסיפור החיים של אדם את עצמו, חודר לקריירה המקצועית שלו (אחרת איך אפשר היה לדבר על הצלחה מקצועית? הצלחה היא הצלחה של ה"אני") ולכל הקשר אחר בחייו של אדם.
ההנאה מהרפתקנות היא אסטרטגיה שנועדה להפגיש את ה"אני" מול הקשרים חדשים ולא מוכרים ובכך להחדיר את ה"אני" לתוכם באופן שירחיב אותו ויחזק את תבנית ה"אני".
אם חושבים על זה באופן הזה, נראה שקל יותר להסביר את תחושת ההנאה והסיפוק מהאתגר ל"אני" שנגרם מההרפתקאות שאנשים מייצרים לעצמם בחברה המודנית.
מעניין לחשוב על היעדר הרפתקנות כאסטרטגיה נגדית שמבקשת להגביל את מספר ההקשרים הזמינים למערכת ככה שאותה תבנית של "אני" תישאר מעוגנת בהקשרים הנתונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה