Streams

בעיני, התיאור של דברים באמצעות שפה מספק את התחושה של בסיס יציב ומעוגן אפילו כאשר הדברים שמנסים לתאר הם אתריים וחולפים כמו רגשות או רגעים. לכן, מעסיקה אותי מאוד השאלה מה גורם לתחושה הזו של יציבות והאם מדובר באשליה או שיש משהו בשימוש בשפה שאכן מעניק נוכחות מסוג אחר לדברים שאותם היא מתארת.

אחת התכונות היחודיות לשפה היא האינטר-סובייקטביות שלה, העובדה שאנחנו חולקים אותה עם אנשים אחרים ואפילו עם חפצים אחרים באמצעות כתיבה או קריאה. השפה היא לכן מרחב שאנחנו חולקים עם אחרים אבל היא גם שדה משחק פנימי לחלוטין אשר בתוכו אנחנו מתייחסים ומפעילים את עצמנו באופן אורגני ורצוף עד כדי כך שקשה מאוד לקבוע האם השפה כתהליך פנימי היא השלכה של השימוש האינטר-סובייקטיבי לתקשורת על הפנימיות שלנו או להיפך.

השפה הפכה להיות נוכחת יותר ויותר במדעים ההומניים והמדוייקים החל מהמאה ה-19 כחלק מתהליך הגותי מורכב למדי שבמהלכו היא איבדה את השקיפות שלה כאמצעי להעברת רעיונות ומחשבות והפכה להיות מושא למחקר בפני עצמה. כאשר התחילו לחקור את השפה שמו לב שמתחת לפני השטח של תחביר וצורות דקדוקיות (אותן חקרו עוד מיוון העתיקה) פועלת מערכת מושגית מורכבת ועשירה שהחוקים שמבססים אותה קשורים באופן הדוק לחוקי המחשבה עצמם.

מעניין לחשוב בהקשר הזה על אחד החדשנים של התקופה, פרידנן דה סוסיר(Ferdinand de Saussure) שניסח בפעם הראשונה את ההבנה שיש לשפה מספר מימדים נפרדים: הדברים שהיא מתארת, המחשבות שהיא לוכדת, החומר הקולי או הויזואלי שמרכיב אותה והמסמנים שמאפשרים אותה. התובנה והחידוש החשוב היה כי המסמנים שמרכיבים את השפה מאכלסים מרחב ביניים אשר מתקיים באופן עצמאי מהאספקטים החומריים של השפה כמו צלילים ואותיות או מהדימויים והדברים בעולם שהשפה מתארת. המרחב הזה מתקיים באופן נפרד לחלוטין מהדברים בעולם, בתוך המרחב הזה יש חוקים וסדרים שיכולים להתקיים גם אם מחר העולם וכל הדברים שבו יעלמו.

באנגליה וגרמניה קיבל העיסוק החדש בשפה את השם "המפנה הלשוני", לא ארצה לנסות לסכם את התנועה האינטלקואלית המורכבת הזו כרגע אלא רק לעקוב אחרי מהלך מסויים בה ולהציג את תוצאותיו הקיצוניות, הפילוסופיה של ויטגנשטיין המאוחר. לטעמי הציטוט שמסכם בצורה היפה ביותר את עבודתו הוא הציטוט מתוך "חקירות פילוסופיות" : “Words have meaning only in the stream of life”, קו המחשבה שהמשפט הזה נמצא בסופו מתחיל גם הוא במאה ה-19 ואפשר לייחס אותו למספר פילוסופים השונים, לצורך הפשטות אתמקד בפילוסוף גוטלוב פרגה.

הניסיון של פרגה היה להראות שכל הדברים השונים שאנשים אומרים מבוססים על מבנה מסויים שאותו הוא ניסח באופן פסאודו-מתמטי של משתנים, פונקציות וכמתים שונים שפועלים עליהן - בשביל להסביר את השפה פרגה המציא את הלוגיקה בגילגולה המודרני.

פרגה שם לב כי אחת ההשלכות של המתמטיזציה הלשונית שהוא המציא היא כי למילים אין ערך פונקציונאלי כלשהו כאשר הן עומדות בפני עצמן אלא רק כאשר הן חלק ממשפט שלם. המסקנה של פרגה לא כל-כך שונה מזו של סוסיר, המשמעות של המילה היא תוצר היחסים שלה עם מילים אחרות במרחב לשוני, אם מוציאים את המילה מההקשר של משפט היא הופכת לצליל או סימן על נייר - קליפה חסרת חיים. למשפטים, לעומת זאת, יש צורה מורכבת מספיק כדי שהם יוכלו לבטא מבנה מתמטי שבסופו של דבר מכיל מחשבה או מכוון לדברים בעולם.

יותר מ-50 שנים של חשיבה בכיוון הזה חשפה את הגבולות של הלוגיקה והמתמטיזציה של השפה, לאט לאט התבהר שגם אם לשפה אכן יש מימד אידיאלי כזה של מבנים מתמטיים, משהו בקיום האנושי ובנוכחות שלנו עצמנו בתוך השפה לא מאפשר לעשות את הפעולה הכירורגית של הפרדת המבנה הלשוני האידיאלי מהשימוש היומיומי שלנו בשפה מבלי לאבד את כוחה ההבעתי.

ואז בא ויטגנשטיין והראה שהפרוייקט הזה נידון מראש לכישלון, אין כל דרך להפריד בין השפה, השימוש שלנו בה וצורת החיים שלנו. המשמעות נוצרת לא בזכות מילים, לא בזכות משפטים אלא בזכות זרימת החיים עצמם.

איך כל זה קשור לנקודת המוצא שלי? האם השפה יכולה לתפקד גם כעוגן חיצוני לקיום פנימי כלשהו? מהן אותן "צורות חיים" שויטגנשטיין מדבר עליהן? אלו שאלות שמעסיקות אותי באופן אקטיבי, אמשיך את קו המחשבה הזה בפוסטים אחרים...