דסמונד מוריס קרא לספר שלו על ההתנהגות האנושית "הקוף העירום" מכיוון שכזואולוג הדבר הבולט ביותר לעין כשבוחנים את בני אדם היא העובדה, יוצאת הדופן, שהם פרימאטים נטולי פרווה. לטעמי (ואריסטו איתי בעניין הזה) הדבר היחודי והניכר ביותר אצל בני אדם לעומת היצורים האחרים הוא שהם לא מפסיקים לדבר. להרבה מיני חיים אחרים יש את היכולת לתקשר, אבל עושה רושם שהם לא עושים את זה באותו אופן כמונו, מה גם ששפה היא הרבה יותר מהיכולת לתקשר. המורכבות, היצרתיות והעושר של השפה הם לא רק מאפיינים פילולוגיים או בלשניים כי אם חלק חשוב מהתבנית הכללית של התשובה לשאלה מה זה אומר להיות אנושי.
אפשר לשאול עשרות שאלות על השפה. השפה היא אחד מאותם דברים שכמות הקשרים שלהם עם המאפיינים האחרים של הקיום האנושי עברו סף שאחריו כבר מאוד קשה להבחין אותה מההיבטים האחרים של החיים שלנו כבני אדם. לכן כל ניסיון לשאול שאלה כללית על השפה מוביל לחדירה אל תוך סבך הקשרים והמשמעויות של הקיום האנושי שלנו.
אני אתן דוגמא, התורה הבלשנית של חומסקי היא אחד מהניסיונות המודרניים להפריד את השפה מהפלונטר ולהתייחס אליה כשדה מחקר בפני עצמו. הנחת היסוד שחומסקי הציע לאמץ היתה כי השפה היא כלי מולד וכי לימוד השפה בשלבי הילדות המוקדמים מטעין את "כלי השפה" שלנו בחומר גלם שמעוצב להתנהגות המורכבת שאנחנו מכירים כשפה בוגרת.
הכלי המולד הזה מפעיל מספר רב של כללי דיקדוק ומבנה קונספטואלי מסויים שמאפשר לאכסן רעיונות בתוך משפטים. התכונות המוכרות של השפה – היצירתיות ,המורכבות והיכולת הייצוגית שלה הם תוצר התחכום והסידור של אותם כללים שמאפשרים חופש קומבינטורי ויצירתי כמעט אינסופי. תפקידו של הבלשן על-פי תיאוריה כזאת הוא לבחון שפות שונות ולמצוא את המאפיינים המשותפים שכולן חולקות מתוך הנחה שהחלק המשותף הוא סט הכללים והמושגים היסודיים שמהם מורכב “כלי השפה” שלנו.
לבלשנות החומסקיאנית היתה הצלחה אדירה כנראה בדיוק מכיוון שהיא באמת הצליחה באיזשהו אופן להפריד את השפה משאר ההיבטים של הקיום וההתנהגות האנושית. לפעמים הרבה יותר חשוב להפריד מאשר לחבר, כנראה במיוחד במה שקשור לפסיכולוגיה האנושית שבה באיזושהי רמה הכל מחובר להכל (האם יש לזה קשר למורפולוגיה של המוח שבנויה מקשרים בין סינפסות שמאפשרים חיבור של כל נוירון לכל נוירון באמצעות מספר קצר של קשרים? לא בטוח, אבל בהחלט יכול להיות).
היום נראה שהבלשנות החומסקיאנית מתקרבת לסוף דרכה. שני מחסומים שיביאו לסופה הבלתי נמנע הם העובדה כי ישנן בעולם שפות שלא נענות לאותם כללים של דקדוק גנרטבי (כללי הדקדוק שאמורים להיות חלק מ”כלי השפה”) ומצד שני היעדר של עדות אמפירית כלשהי בחקר המוח לכך שאכן יש איזור אורגני שבו מקודדים כללי הדקדוק של השפה. במקום בלשנות חומסקיאנית ישנה חזרה לסוציו-בלשנות ששמה דגש על התלות ההדדית בין תרבות של חברה לשפתה ובמקביל חזרה לפסיכולוגיה התפתחותית דוגמאת פיאג'ה שמנסה להראות ששפה היא יכולת קוגניטיבית נלמדת נוספת כמו היכולת לבצע פעולות אריתמטיות.
אבל בלשנות חומסקיאנית היא לא הנושא כאן אלא רק דוגמא לניסיון הכושל להפריד את השפה משאר היבטי החיים. אולי אוכל לתמצת את השאלה שלי באופן הבא – האם השפה היא רק חלק נוסף בפאזל שמרכיב אותנו – מעין פני שטח של איזושהי יכולת או תכונה יסודית יותר שהופכת אותנו לאנושיים, או אולי השפה היא הפתרון, היא החריץ שמאפשר לנו את הגמישות, החופש ואת יכולת ההתבוננות העצמית שעומדים בבסיס ההבדל בינינו ליצורים אחרים שסביבנו. האם יש עוד אפשרויות? מה הן?.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה