יום שני, 19 באפריל 2010

Still got the blues

כשאני שומע בלוז אני תמיד מרגיש כאילו החבר'ה האלו הצליחו איכשהו למצוא דרך אל מצב רגשי מסויים מאוד ולתרגם אותו לצלילים והרמוניות. זה כאילו הם הצליחו להתבייט על קורדינטה מסויימת בתוך מן מרחב רב-מימדי של כל המצבים הרגשיים-תודעתיים האפשריים. ביחס לדימוי של מרחב כזה אפשר לתאר את כל החיים שלנו כתנועה בתוך מובלעות שגבולם נתחם על ידי המבנה שלנו, נסיון החיים שלנו, היכולת שלנו להתבטא ולהרגיש וכו'.

אני שואל את עצמי מה עומד מאחורי דימוי כזה והאם הוא מטאפורה טובה לתאר את מכלול חווית הקיום האנושית. הרעיון של מרחב כזה מניח, בין השאר, גבולות אפריורים של הפוטנציאל האנושי, אבל מי יודע? אולי אין גבולות ברורים לפוטנציאל הזה – אולי הוא תוצר של אינטראקציות מורכבות ולא דטרמינסטיות בין אדם לחברה ובין אדם ליקום. זה גם לא הכרחי שאפשר למפות את מכלול החוויה האנושית לקורדינטות, יכול להיות שאנחנו רק חווים קירובים למצבים אחד של השני מבלי שתיווצר אף פעם חפיפה מוחלטת בין החוויה של אנשים שונים ולכן אנחנו לא חולקים את אותה מערכת קורדינטות חיצונית.

זה עדין דימוי שימושי, אהבתי את השימוש שלו בפולמוס האחרון לגבי היחסים שבין מדע ומוסר אצל סם האריס ושון קארול http://www.youtube.com/watch?v=Hj9oB4zpHw. אבל במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים, אני מרגיש שאנחנו משתמשים בכלים מחשבתיים כאלו באופן מובלע ומבלי לבחון עד כמה הם מעצבים את התפיסה שלנו והאם הם מתארים היטב את נסיון החיים שלנו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה